הבלוג הזה נולד מתוך בקשתה של בתי, נטלי, להכיר לה יותר מהמוזיקה הברזילאית הפופולרית.
תשאלו מאיפה אני מכיר את המוזיקה הזאת? התשובה היא שהיה לי מזל
להיוולד ב-1960 בברזיל, להורים שמאד אהבו מוזיקה ולאב שמאד אהב מערכות סטריאו
משוכללות ורכש כל תקליט מקומי שיצא. להורי לא היה אכפת שכבר בגיל שנתיים התחלתי
לתפעל את מערכת השמע בעצמי, להניח את תקליט הויניל על הפטיפון ואת הזרוע בעדינות
על התקליט המסתובב. ואז להתיישב ליד הרמקול הגדול ברצפה ולהקשיב. הצליל שבקע
מהרמקול הקסים אותי. לא הבנתי איך הדברים עובדים אבל הכרתי כל תקליט וידעתי ששומעים
שיר אחר שיר והופכים כאשר מסתיים צד אחד...
זה היה סידור נוח לכולם. אני מבלה את זמני ליד הסטריאו בלי להציק
להורי יותר מדי. אף אחד לא הסביר לי בדיוק מה אני שומע. אבל, כאמור מדובר על תחילת
שנות השישים! שנתיים קודם לידתי, הקליטה הזמרת אליזט קרדוסו Elizete
Cardoso את השיר Chega de
Saudade (די לגעגוע) שהלחין אנטוניו קרלוס ז'ובים Antonio Carlos Jobim (המכונה טום) והמשורר
וויניסיוס דה-מוראיס Vinicius de Moraes. כמה חודשים לאחר מכן הקליט
המבצע והגיטריסט ג'ואו
ג'ילברטו Joao Gilberto את הגרסה
שלו בנגינת הגיטרה הכה אופיינית שבו הוא כעין מתופף על המיתרים. סגנון מוזיקלי נולד ויצא לדרך – בוסה נובה Bossa Nove – בהנהגתם של שלושת האבות המייסדים טום ז'ובים, דה-מוראיס וג'ילברטו.
כאמור אבי קנה כל תקליט שיצא ומה שאז יצא היה כמעט אך ורק בוסה נובה.
כך שאני לא בחרתי. פשוט שלפתי מהערימה ושמעתי מה שהיה. הורי טענו שהיה לי טעם מאד
מוגדר והעדפתי תקליטים מסוימים על אחרים. יכול להיות.
מה שבטוח שקלטתי תחושות: את התמונות על התקליטים, את תצלומי היוצרים,
את הריחות- לכל תקליט שיצא מהעטיפה היה
ריח משלו, את מגע ועובי עטיפות הניילון... ובעיקר שמעתי וזכרתי את הצלילים ואת
הקולות. לא הכרתי שמות. לא ידעתי לקרוא ואף אחד לא סיפר לי.
אי לכך באמת שאינני יודע דבר ולכן הבלוג הזה הוא לא מוסמך ולא
בטוח שיש בו אפילו דבר נכון אחד. אבל הכול בו לגמרי אמיתי. כפי שאני נחשפתי למוזיקה
ברזילאית באופן שנחשפים לשפה, דרך חיטוט בלתי
אמצעי בתוך המוזיקה, כך אני מנסה להעביר את החיטוט הזה לבתי דרך הבלוג הזה:
צלילים, רשמים, אסוציאציות משונות פחות או יותר, וכולן שלי. פה ושם אני אפנה
למקורות מוסמכים כדי להשלים סיפור ולתאר הקשר ופיסת מציאות. אבל זה לא ממש חשוב.
אני נותן לכם הקוראים להגיב לפוסט וכבר מתאר לעצמי את התגובות המלומדות שמתווכחות
על כל פיסת מידע וכל פרשנות, ואני אומר לכם מראש: כולכם צודקים! התגובות שלכם הם
חלק לא פחות חשוב – ואולי יותר – של הבלוג הזה. אני מאד שמח אם מישהו בכלל יקרא,
ויותר אם מישהו יגיב. אולי ביחד נוכל להכיר לנטלי משהו מהמוזיקה הברזילאית?
בן ארבע גורשתי מגן העדן שלי והגעתי לישראל. יחד איתי הגיעו הפטיפון
והסטריאו והתקליטים. איכשהו תקליטים חדשים מברזיל המשיכו להגיע. במרוצת השנים צליל
חדש ואחר נשמע ברמקולים הגדולים. מוזיקה קלסית, ביטלס, רוק מתקדם... אני התחלתי
לרכוש תקליטים בעצמי, תקליטים אחרים. הפסקתי לשמוע מוזיקה ברזילאית לחלוטין. אבי עוד
נסע לברזיל מדי פעם. תקליטי הויניל פסקו להגיע אך במקומם הוא הביא דיסקים. אחרי
שנים רבות של חיטוט בשדות זרים, חיטטתי יום אחד במקרה באוסף הדיסקים של אבי, מחפש
משהו לא ברור, וכמעט במקרה שלפתי את הדיסק Passrim של ז’ובים מסוף
שנות ה-80. הקשבתי. הייתי בהלם. לא הבנתי כמעט אף מילה אבל הבנתי את הכול. הרגשתי
שזה הבית. רציתי לחזור לבית הזה, אבל ידעתי שזה לא יתכן. ולכן הקשבתי והקשבתי,
והתגעגעתי למה שלא יתכן יותר. וכך עד היום. עוד אחזור לדיסק הזה בעתיד. בינתיים,
די לגעגוע!
כך הבוסה התחילה עבורי באופן פרטי (וממשיכה עד היום). מבחינה היסטורית, הבוסה נובה התחילה בכמה אירועים
מכוננים מתועדים היטב: ז’ובים חשב להיות
ארכיטקט אך מצא את יעודו בתור פסנתרן בארים בלילות של קופקבנה בריו דה ז'נרו.
ב-1952 פוגש אותו דה-מוראיס באחד הבארים. מהמפגש הזה לא יוצא כלום, אך דה-מוראיס
שב וחוזר מספר פעמים לשמוע את טום מנגן וכפי שהעיד בעצמו באחד מהראיונות: יום אחד
ישבתי והקשבתי לטום מנגן ופתאום שמעתי משהו אחר... לא ידעתי בדיוק מה... אבל זה
היה נשמע לי צליל אחר מהצליל שהיו עושים באותו זמן. שיתוף הפעולה הראשון קורה רק
ארבע שנים מאוחר יותר כאשר דה-מוראיס מזמין את טום לכתוב את מוזיקה למחזה שלו Orfeu da Conceição (אורפאו של ההתעברות) שהוא עיבוד למיתוס
היווני על אורפאוס ואורידיקה. בעקבות הצלחתו של המחזה, הוא מופק כסרט בברזיל ב-1959
ע"י הבמאי הצרפתי מרסל קמוס וזוכה להצלחה בינלאומית אדירה. אחד השירים של
הסרט היה אחד מהראשונים שאופיין כבוסה נובה וזכה לפופולאריות עצומה גם מחוץ
לברזיל. באופן מעניין, אותו השיר Manhã de Carnaval (השחר של קרנבל) לא נכתב
כלל ע"י טום ודה-מוראיס אלא ע"י המלחין לואיס בונפה Luiz Bonfá ומחבר המילים אנטוניו מאריה Antônio Maria.
הפסיקו לקרוא עכשיו, שימו אזניות/רמקולים על
כמה שיותר חזק, צפו והאזינו לקטע מהסרט בו השחקן הראשי ברנו מלו Breno Mello
משחק את השיר. למעשה הוא אינו שר אלא מדובב ע"י הזמר אגוסטינו דוס סנטוס Agostinho dos Santos.
הראליזם של הקטע הזה גרם לי פתאום להיזכר בסלח שבתי שלנו...
מתנצל מראש אם יש פרסומות...
חזרתם? האם שמתם לב למשהו מעניין ברקע? השיר מבוצע בלווי גיטרה בלבד,
איטי יחסית, כעין בלדה. אך ברקע ניתן לשמוע הדי קצב סמבה מנוגנים במרץ ע"י bateriaלהקת
מתופפים בחוץ, ברחוב. קצב ה- Batucada (בטוקאדה, סגנון התיפוף) הוא
מהיר ולא תואם כלל את השיר הרגוע ויוצר מעין דיסוננס. הקטע הזה ממחיש באופן קולנועי
ומוזיקלי מרתק את כל הקונפליקט כולו: הבוסה אכן נולד מהסמבה אבל הוא אחר והוא גם
מנוגד. הסמבה הוא של ה"בחוץ", של הרחוב, של הרבים, של העם. הבוסה הוא של
ה"בפנים", של הבארים, הבתים, של האינטלקטואלים, של האינטימיות. הסמבה
הוא מהיר, קצבי, מדויק כמו שעון- כולם
מתואמים, התוף הוא הלב, לעתים אף צעקני ואגרסיבי. הבוסה הוא קצבי אבל איטי, אין
צורך בתופים, הגיטרה היא הלב ויותר מכך הראש! כי הבוסה הוא צונן ומתוחכם ופונה
לרגש כמו גם אל השכל... בבוסה לא צריכים להיות מדויקים, שרים (כאילו) בקטן, אפשר
לאלתר ואפילו – שומו שמיים – מותר לזייף... כפי שדורש (ומקבל) אחד המפורסמים של
הבוסה, השיר Desafinado (זייפן) מבית
היוצר של טום ז’ובים וכותב המילים ניוטון מנדוסה Newton
Mendonça. עוד נחזור לשיר הזה. אבל האם יתכן שהבמאי הצרפתי
קמוס חשב על כל הדברים שכתבתי למעלה? ברור שלא. אני חשבתי עליהם J.
לסיום, השיר ששמענו, השחר של קרנבל, אמנם הפך להיות סטנדרט של
בוסה-נובה ושל ג'ז בכלל, אבל להרגשתי הוא עוד לא שם... למה? על זה בפוסט הבא.
ונקודה ישראלית: ביצוע מקסים להפליא של השיר מושר ע"י גידי גוב
בתקליטו "ריקוד ירח". השיר נקרא "היה, או אולי לא היה", "בתרגומו"
של עלי מוהר שלמעשה לא תרגם כלל אלא כתב מילים מקוריות ויפות משלו. השיר הזה הוא
ללא ספק "לגמרי שם" מבחינת בוסה נובה המעבד המוכשר עדי רנרט למד מטום
ז'ובים דבר או שניים שטום עצמו עוד לא ידע ב-1959. טוב, אפשר לסלוח לו, הוא טרם
פגש את ג'ואו ג'ילברטו.
הקשיבו ו... עוד פעם מתנצל במידה ויש פרסומות
